<h1>רבינו יהונתן מלוניל — שבת</h1>
<h2>דף ח:</h2>
[שבת קל"ז ע"א] קטן נימול לשמונה לתשעה, וקמ"ל משנה זו דמילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת. והוא הדין דבחול נמי משכחת ליה דנימול לתשעה דמוטב שנאחר המצוה משנקדימה, שאם נקדימנה ליכא מצוה כלל. שני ימים של ר"ה נימול לשנים עשר, ולאו דוקא נקט שני ימים של ראש השנה דהם קדושה אחת, הוא הדין נמי לשני ימים טובים של גליות דשמא יום טוב הראשון הוא עיקר ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, או שמא יום שני הוא עיקר. והאי דנקט שני ימים של ראש השנה דכשנישנית משנה זו מימות משה רבינו ע"ה לא היו מסתפקין אלא בראש השנה בלבד, לפי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה היו נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש.
<h2>דף טז.</h2>
[לשון הרי"ף שבת י"ד ע"א מדפיו] כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, כלומר, אין בו משום גילוי סוד שכיון שאמרה בפני שלשה לא היתה כוונתו שלא יודע לכל. אבל לא קאמ' מחרופין וגדופין שאם אמרן בפני שלשה על אחד מבני העיר או של שאר מקום שמותר לו להגיד לו ולהוליך רכילות, דחס ושלום שלא יצא זה מפי בר דעת. הכי והכי טרח קמאי, כלומר, תבשילין בשל לכבודי וכששומעין כולן באין ומתאכסנין עמו וישוב עני. אותו אצמית, מלשון לצמיתות ותרגימו לחלוטין, ותנן מצורע מוחלט. אלשון הרע נמי לא קשיא הא בצינעה, קטורת מכפרת שהוא בחשאי במזבח הפנימי, וכתי' כל אדם לא יהי' באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו. הא בפרהסיא, אם אמרו בפרהסיא. יבא מעיל שהוא בקול שנשמעין הפעמונים עם הרמונים זה עם זה, דכתי' ונשמע קולו בבואו אל הקדש. הוא עשה מעשה פטיט, שלחש לחישות והביא רכילות הרבה לפיכך יביא קרבן פטיט, שתי צפרים שמטפטפים [שמפטפטים] בלחש ומצפצפים.
